הפסקת אש 

הפסקת אש

בימים שבאו לאחר מבצע "עמוד ענן" שכידוע הסתיים בהסכם הפסקת אש שנוי במחלוקת, השיח הציבורי געש ורעש וכמעט לא מצאתי סביבי אדם אדיש למצב, לכל אחד כמעט, יש דעה משלו וגם ידיעה, כיצד יש לפעול בנושא.

לא מעט אנשים התנגדו להסכם המדובר ורצו מאוד שהמבצע ימשיך, שהמתקפה הישראלית תהיה חדה וברורה, מלווה בכניסה קרקעית של כוחות רבים, העיקר שלא נוותר ושגם לא יגידו או יחשבו שוויתרנו! הרוח הגבית ללחימה אגב, כללה את תושבי הדרום שכאמור, עיקר המלחמה מתקיימת מעל לראשם ומשבשת את המהלך התקין של חייהם ואף מסכנת אותם.

לבסוף, לאחר דיונים ממושכים ולחצים מכל מיני מנהיגים וראשי מדינות, נחתם הסכם הפסקת האש, ממש ברגעי שיא, לאחר מספר ימי לחימה מאוד אינטנסיביים ובנוסף פיגוע באוטובוס בתל אביב, דווקא אז, בטיימינג הזה- הוחלט על הפסקת אש. היה נדמה שההנהגה הישראלית, פחות עסקה במי מנצח ומי מפסיד אלא בעיקר ביצירת שקט. הרי בכל מקרה מבחינת אוייבנו, הם תמיד המנצחים, וידם היא על העליונה תמיד (גם במלחמה הפסיכולוגית) גם אם הם קבורים בהריסות, מונים עשרות הרוגים ופצועים. ההנהגה הישראלית בחרה דווקא בטיימינג הזה,תגובה השונה מהמצופה ממנה, בחרה להימנע ממלחמה, או לכל הפחות לדחות את המועד שלה, לתת צ'אנס להסכם הפסקת האש שנחתם והדיו טרם התייבשה.

בהגדרתה המילונית, הפסקת אש היא שלב בעימות צבאי, שבו שני הצדדים הלוחמים מחליטים להפסיק את פעולות הלחימה ביניהם כדי לנהל שיחות על סיום מצב העימות. הפסקת האש נוצרת בהסכמת הצדדים הלוחמים, לעיתים נדרש זמן מה לייצובה משום שהצדדים עדין מנסים להגיע לשיפור עמדות עד הרגע האחרון. הפסקת האש מצריכה משא ומתן בין הצדדים, אם במישרין ואם באמצעות צד שלישי.   

נושא הסכם הפסקת האש ליווה אותי במחשבותיי לאחרונה, הרי כמה פעמים אנחנו מוכנים להלחם על מה שחשוב או לפחות נראה לנו חשוב ברגע מסוים, להלחם בכל העולם, בעצמנו, ולא להפסיק את המלחמה כדי שלא יגידו שהפסדנו או ויתרנו, זאת נראית פשרה שאיננה מתקבלת על הדעת, גם אם אנחנו מפסידים ובגדול בעודנו נלחמים. חשוב לדעת לבחור את המלחמות בחיינו, גם כך יש דברים רבים שאינם תלויים בנו המצריכים את רוח הלחימה שלנו במיטבה, אז להוסיף מיוזמתנו עוד דברים להלחם עליהם?! האם אין דרך אחרת להשיגם ללא מלחמה? אולי בכלל אנחנו לא ממש צריכים אותם? אולי זה לא שווה מלחמה? הרבה שאלות מעורר הנושא הזה, חשוב לחפש תשובות.

הרי גם אם נצחנו או הפסדנו במערכה זה לא מעיד על כל הקרב, לטעמי לרוב במלחמה שני הצדדים לא ממש מרוויחים, "מפסיד – מנצח", לפעמים זה לא ממש משנה, חשובה התוצאה בפועל, וחשוב בעיקר מה אנחנו חושבים עליה ואיך אנחנו תופסים אותה. פעמים רבות אגב, האופן שבו אנו נתפוס את המצב ישפיע על התפיסה של האחר אודותיו. חשבו לרגע על תדמית ה"לוזר", הוא הרי הפסיד עוד לפני שניסה לעומת ה"ווינר" שניצח עוד לפני שנלחם, התדמית היא שעושה את ההבדל באופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואחרים אותנו.

יש מלחמות שהן אבודות מראש ולכן אני לא מוצאת ממש טעם בלצאת אליהן, לשנות את דעתו של מי שאינו פתוח להכיל מידע שונה או חדש, בגוון אחר מהצבעים שהוא כבר מכיר. להשפיע על מי שכבר חרץ את הדין עוד לפני שלב ההוכחות – אין טעם. לפעמים צריך לקבל את זה לא להלחם בזה. יותר חשוב זה – מה אני עושה עם זה? אם בכלל....

ועתה נחזור להסכם הפסקת האש, מרגע שזיהנו בחיינו מלחמה מיותרת, אני מציעה הפסקת אש. עם עצמנו, עם אחרים בחיינו, עם היקום. לעיתים מותר להסכים על אי הסכמה ושהכל ימשיך לפעול. אין צורך לשבור את הכלים, אפשר להמשיך ולשחק, לתת לגיטמציה ולהבין שגם הדרך של האחר היא מקובלת גם אם היא איננה דרכי. לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו, מבפנים ובחוץ – לא את הכל נוכל לשנות, אבל נוכל לאהוב יחד עם ולמרות זאת. מתוך אהבה עצמית נוכל לשפר ולהשתפר, להוקיר ולהכיל, לבנות ולא להרוס. 

נוכל לעשות הסכם הפסקת אש עם אחרים כשנבין שאין מדובר במנצח או מפסיד, ובכלל לא הכבוד הוא שעומד על הפרק אלא הבנה בסיסית, עובדה של ממש, שהזמן עובר, חולף ואינו חוזר, החיים שבירים ועשויים להשתנות בכל רגע ולכן חשוב שנבחר כיצד אנו רוצים שיראו, מה אנו רוצים שיהיה בהם. הכעס שהרגשנו, זה שדחף אותנו למלחמה הזו מלכתחילה, הוא כבר עבר, עסוק בעניינים אחרים הדורשים את נוכחותו ואנחנו עדין נלחמים, כבר לא ברור על מה. אז אולי הגיע הרגע להפסקת אש? זה לא אומר שהכל נמחק או נעלם, זה רק אומר שמשהו אחר יכול להתחיל לקרות.